מרבד אנושי מגוון ברא הקב"ה בעולמו, טבעם של אלו לא כטבעם של אלו. מהם אוהבי הבריות, המנסים לעזור לכל בהזדמנויות רבות הנקרות לפניהם. ישנם נמרצים ולעולם לא תמצא אותם נחים. ומהם טיפוסים מופנמים, החיים בתוך עצמם ובתוך נפשם, פחות עם זולתם. וישנם אחרים אשר בכל אדם רואים את הצד החיובי.

פעמים רבות נדרש ממנו להחליט כיצד לנהוג, האם להיות ערים לצרכי זולתנו, או לשקוע בצרכי עצמנו. נבין זאת בעזרת המקרה כדלהלן: אדם עלה לאוטובוס והתיישב במושב שמאחורי הנהג, מספר תחנות לאחר מכן הוא רואה אדם עולה לאוטובוס ומפשפש בכיסיו אחר מספר שקלים עבור תשלום הנסיעה. הבעות פניו של אותו נוסע מתחלפות, ונראה שאינו יודע מה לעשות. כעת הוא נראה כמחפש מושיע לצרתו…

בפני האדם הנוסע באוטובוס ומבחין בסיטואציה הנ"ל ישנן אפשרויות שונות לתגובה. באפשרותו להתעלם לגמרי מהאדם שזקוק כעת לעזרה. הוא מרגיש בעל הבית על כספו ואינו חושב על אפשרות של נתינה. אולי אף במחשבתו עוברת מחשבה: "בעיה שלו, שיהיה אחראי למעשיו! לא עולים לאוטובוס בלי לבדוק לפני כן שיש בידך תשלום עבור הנסיעה…"

לעומתו ישנו אדם אחר, מיד יציע לנוסע עזרה בחפץ לב ובשמחה. הינו מרגיש שזכות עבורו להשתמש בכספו עבור חסדים. ואף יאמר בלבביות: "לא קרה כלום, מקרה כזה יכול לקרות לכל אדם… שיהיה לך לבריאות ונסיעה טובה…"

בפרשתנו אנו קוראים את הברכה שבירך יעקב אבינו את יהודה (מט,יב):"חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב", ואמרו רבותינו (כתובות קיא:) אמרה כנסת ישראל לפני ריבונו של עולם רָמוז בעיניך שטוב לי מיין, והראה לי שיניך שטובים מחלב" -כנסת ישראל מחכה לראות מהקב"ה פנים מאירות שטובים יותר מחלב שתכליתו הוא הזנת הגוף. לעומת החלב, החיוך מזין את נפש האדם.

נתאר לעצמנו אדם הולך ברחוב ופוגש למולו את חברו עצוב ומדוכא. הוא מחייך אל חברו, שואל לשלומו ומחמיא על דבר- מה. אדם אינו יודע מה הן השלכות מעשה זה, ומה הוא עשה בנפש חברו. הוא מרומם ומעצים את רוח חברו, וכל זאת ממילה אחת קטנה של פרגון, ממעשה אחד קטן של חיוך, שלא עולה כסף לאף אחד, רק מראה אכפתיות לאדם הניצב מולך.

אבל מנגד ישנו אדם שאוהב רק את עצמו וחושב רק על טובתו האישית. וכבר הזכיר זאת הסבא מקלם זצוק"ל בספרו (דעת חכמה ומוסר ח"א מאמר י') וז"ל: "ולפי דלות ערכי נזהרתי מעט מזעיר כשהתחלתי לעסוק עם רבים שאהיה רחוק מן אהבת עצמי, רק להרחיב האמת ולהאדירה ובלי תקוות דבר מה לפי דלות ערכי, כי ידעתי היטב כי הנאת עצמו הן בממון ,הן בכבוד, משחית האמת ומכלה עצמו וזולתו, כי אי אפשר שלא יהיה כולו חנף ועוד רבות מטות האדם מדרכי האמת לדרכים שקרים, ותמיד הייתי מתחזק בזה." ידוע שאדם אוהב את עצמו, אך יש אדם אשר לא שת ליבו לאחרים דבר זה מגונה ביותר, אדם צריך להיות תמיד במחשבה אכפתית כלפי אחרים, ולחפש כיצד לעזור בכל מקום ודעת בחייו.

ובהמשך דבריו כתב את השורות הנוגעות ביותר אלינו:
"ואשר ע"כ באמת אין רצוני להתקרב רק עם אנשים שאבחון אותם, שהם נושאים בעול עם זולתם בלי הנאת עצמם כלל, לא ממון ולא כבוד, ואם אמצא אנשים כאלה אני בטבע מסור להם באהבת הנפש, לעשות רצונם לטוב להם, הן בגוף, הן בנפש, וכו' משא"כ מי שאינו בדוק אצלי שכל מעשיו אינם אלא רק להנאת עצמו, והאות כי אינו שומע לעצה מחכם…

ודבריו הם כדורבנות, ונוגעים לכל אדם ואדם. ואם יאמר אדם אין באפשרותי לשנות את אופיי, קשה לי לראות את צרכי הזולת, ועוד יותר מכך לעזור לאחר ללא תמורה. לאדם כזה נאמר: "אתה בעל הבית על מעשיך, מחשבותיך ורצונותיך. ובאפשרותך לשלוט בהם."

סיפר הגה"צ הרב בידרמן שליט"א (באר הפרשה, וישב חנוכה אות לג תשע"ט):
מעשה באחד שהגיע אל הרה"ק ה'מגיד' הגדול ממזעריטש זי"ע והתאונן בפניו שאין בכוחו לעמוד ולהתגבר על ההרהורים והדמיונות שיצרו מפתהו לחשוב בהם בכל עת מצוא ובפרט בעת 'התפילה והלימוד'. מששמע ה'מגיד' את דבריו, שלחו שיפנה אל בית ה'אור המאיר' זי"ע, והוא יורה לו את הדרך הנכונה. חיש מהר עשה היהודי את דרכו אל בית ה'אור המאיר', משהגיע למחוז חפצו באישון ליל וראה שהאור מאיר בבית החל דופק על דלתות הבית ואין קול ואין עונה. אין הדלת נפתחת. מכיון שהכפור שלט בחוצות והיהודי הרגיש שעוד מעט קט וכולו נעשה כגליד קרח הוסיף לדפוק בדלת שוב ושוב ועדיין לא נפתחה הדלת.

אחר זמן פתח הרב את דלת ביתו, מיד שאל היהודי את ה'אור המאיר' מדוע לא פתחת לי את הדלת הרי נשלחתי בשליחות מיוחדת אליכם. ענהו הרה"ק, הן אמת, ובזה גופא עניתיך, שבביתי אנכי הוא ה'בעל הבית' – למי שארצה אפתח את הדלת, ולמי שאין ברצוני להכניסו לא ייכנס הנה.

כמו כן דע היטב שאתה הוא 'בעל הבית' על עצמך, את מי שברצונך תכניס ומי שאינו מרוצה מפניך – אל תתן לו דריסת רגל במוחך ובליבך, כי ביד בעל הבית לסגור את הדלת ולא לתת לאחרים להיכנס. ברצונו פותח וברצונו נועל, ו'בעלות' כזו צריך יהודי להראות לשטן זה היצר הבא להכשילו בעוונות לסגור את הדלת בעדו.

ודבר זה אמור גם לענייננו, אנו בעלי הבית על מעשינו, אנו אחראיים עליהם ואחרי מאה ועשרים נדרשים עליהם. בידנו להיות ערים לצרכי זולתנו, להיות בבחינת "ולבן שיניים מחלב".

הארת פנים, חיוך ועזרה לזולת בידינו הם, ולזכותנו.

שבת שלום ומבורך.

—
המאמר נכתב לרפואת:
מור אבי דוד בן סימי שמחה הי"ו.
מרת אמי יפה בת פרלה זוהרה תחי'
בני יונתן בן ספיר רעיה ה"יו.